איקיטוס - הגונגלים.


27.9
מווארז אנחנו לוקחים נסיעה לילית של שמונה שעות ומגיעים ללימה לפנות בוקר.
בנסיעה הזאת אנחנו נוסעים במחלקת ״ עסקים ״ של האוטובוס. זה אומר בקומה הראשונה שם אתה נהנה ממושבים שכמעט נתפתחים למיטה. המלצה שלי זה להימנע ממחלקת ״ העסקים ״. מסתבר שמוקרן שם סרט ודיילת מחלקת סנדויצים ושתיה. בדרך כלל זה טוב, אבל כשאתה אחרי טראק של יומיים ורק רוצה לישון אז חושך זה עדיפות ראשונה.
בנוסף ישבנו במושבים של ״ הקולים ״ הכי מאחורה. מסתבר שיחד איתנו ישב גם המנוע של האוטובוס וגם המתלים של האוטובוס. אני אגיד את זה הכי פשוט - אתה לא רוצה להיות חבר של מתלים של אוטובוס בפרו ובפרט אוטובוס שנוסע נסיעה כל כך עקלקלה מווארז ללימה.
עם אור ראשון אנחנו מגיעים ללימה ומשם לשדה התעופה להמתין כמה שעות לטיסה שלנו לאיקיטוס שם אמור לחכות לנו מישהו בשדה התעופה ומשם מהר מהר ספיישל לגונגל.
טיסה ראשונה עם חברה פרואנית. המטוס קטן והטיסה מתעכבת על הקרקע בשעה וחצי, אנחנו מתחילים להתגעגע לאוטובוס של הלילה.
לאחר שעה וחצי המטוס  ממריא ואין כיס אוויר שהוא לא מדלג עליו. תוך זמן מוקדם מהצפוי המטוס מודיע שהוא נוחת. אנחנו לא כל כך מבינים אם זאת נחיתת אונס או שפעם אחת בחיים נעשה לנו נס ונעשתה לנו קפיצת הדרך. אנחנו בוחרים כמובן באפשרות היותר ראלית - נס.
אנחנו מחפשים את האמזונס , אבל משום מה לא רואים נהר בסביבה. לבסוף קולטים תעלת מיים מסתתרת מאחורי בית. יופי, אפשרות הנס עדיין ראלית.
המטוס נוחת ואנחנו כמו ישראלים טובים ראשונים על קו הזינוק לברוח ממנו.

איזה רענון אחרי הכפור של ווארז לפגוש במזג אוויר כזה.
אנחנו ניגשים לטרמינל לפגוש את נציג הסוכנות ואת המזוודות, אבל שניהם לא שם.
מחכים רבע שעה המסוע מזמן הפסיק לעבוד. אין רמז לנציג סוכנות או למזוודות או לישראלים שראינו איתנו בטיסה. כאן חשדנו!
אנחנו שואלים מישהי איפה אנחנו והתשובה היא - Pucallpa .הלוווו - לא לשם כיוונו. אנחנו מבינים שנס לא קרה פה אלא רק עצירת ביניים. עכשיו נשאר לשכנע אותה להחזיר אותנו למטוס לפני שהוא ממריא. נפלנו על סופר נחמדה - אנחנו בדרכנו חזרה למטוס.

אנחנו מגיעים לאיקיטוס כעבור ארבעים דקות. הפעם המזוודות איתנו. הנציג פה וגם הישראלים לידנו.
אנחנו אחרי טראק של יומיים ואחרי 18 שעות בדרכים. פתאום לרוץ ישר לגונגל לא נשמע רעיון כל כך טוב. אני מנסה לברר מה נפסיד אם לא נכנס היום לגונגל? התשובה לא מספקת ואנחנו בוחרים לאכול ארוחת ערב ולישון את הלילה על מיטה מסודרת באיקיטוס.

מסתבר שמוכרים ״ סטייק פלאפל ״ באיקיטוס.

28.9
אמצעי התחבורה השולט באיקיטוס הן ריקשות. הכביש עמוס מהן. אנחנו מצטרפים לתחרות הריקשות ועושים את דרכנו לנמל.



ריקשה זה למפונקים.

אנחנו לוקחים משם סירה ושטים על האמזנוס אל הלודג. המיים אמורים להפוך להיות שחורים במובן הטוב של השחור אבל אמורים זה שם המשחק פה.

באזור השעה 11 אנחנו מגיעים לגונגל. מדובר בלודג מסודר לגמרי שאפילו מזכיר צימרים בגליל. רק כשאנחנו יורדים לפרטים ונכנסים לחדר אנחנו מגלים שהגונגל היחידי שכנראה נראה פה זה השרותים ( סליחה על הספוילר )

אנחנו מצפים בכיליון עיניים לפעילויות להמשך ומתבשרים שהפעילות הבאה היא בשעה שלוש וחצי. עד אז מנוחה.
אם עד אז חשדתי שגונגל לא נראה פה כבר ידעתי.
מסתבר שכל מערך הפעילות בנוי על ילד בן 16 שאוחז במילון אוקספורד עבה וצריך ללהטט בין הקבוצות השונות שנמצאות בלודג.
הזמן שלנו די לוחץ אותנו וחבל לבזבז שכן אם נגיע לקוסקו יומיים לפני כיפור כנראה שנאבד את היומיים ואת כיפור, ככה שהגיע הזמן להימלט.
מבחינתי כבר הבנתי את הפואינטה של הגונגל ואפשר כבר להימלט מפה , אבל אורלי צריכה עוד כמה הוכחות. בכל מקרה אנחנו מחליטים שנבדוק מה עלות שינוי טיסה למקרה ויגיעו ההוכחות.
המכשירים הסלולריים לא מתפקדים ואין דרך ליצור קשר עם העולם החיצון למעט בקבוק , אבל גם זה אין בנמצא.
אחרי כמעט יאוש מתגלה נס פח השמן שלנו בדמות טלפון קוי שזרוק בפינה.
אחרי כל מיני תחמנויות אנחנו מצליחים לגנוב גישה לטלפון. מסתבר שלא יהיה שינוי בעלות טיסה במידה ונקדים, עכשיו נשאר רק להביא לאורלי הוכחות שגונגל לתיירים הוא לא גונגל ובטח לא פה.
מסתבר שהוכחות באות מעצמן . הפעילות הבאה שלנו היא לראות קופים. אכן נשמע מאוד גונגלי, אבל כשלצורך הביקור גובים ממך כסף ואתה מגלה כלוב ענק נמצא מאחורייך זה כבר לא נראה הירואי.
עוד כמה שיחות צולעות עם המדריך שלנו והאוקספורד שלו מובילים למסקנה שצריך להימלט.
אנחנו חוזרים לטלפון שלנו שמסתבר שנמצא על קצה תוכנית השיחות שלו ( ולא ניתן לקנות תוכנית נוספת ) ואחרי ניתוקים רבים מצליחים בשניה האחרונה שהטלפון חי להקדים את הטיסה למחרתיים בערב. עכשיו נשאר לארגן סירת מילוט למחרתיים בצהריים ואנחנו מסודרים.


29.9
יום של מריחה בין שלל הפעילויות :
דייג פירנאות שבעיניי זה דבר דוחה לדוג בשביל הכיף ( ולא למזון ) ככה שלא לקחנו חלק
הצגה של שבט שחי בגונגל - התעלה על המבוכה מהפירנאות. לא נעים לראות אנשים משפילים את עצמם כדי לזכות בקצת כסף.
בלילה - עשינו סיבוב מסביב ללודג לראות חרקים מסוכנים. הדבר המסוכן היחידי שהיה שם זה רעש של רוקי בקולי קולות בוקע ממקלט טלויזיה של אחד הלודגים השכנים.

30.9
עוד יום של מריחה. אנחנו מארגנים מרד ומשכנעים את מי שממתין לסירה של הצהריים לבקש להקדים את הסירה.
אנחנו במירוץ מטורף להספיק את הטיסה לקוסקו ומשם חייבים להספיק להגיע לאחת הסוכנויות טיולים.
יום שלישי היום וביום שישי כיפור ככה שאם לא נצליח לתאם משהו למחר אז איבדנו ארבעה ימים.

קוסקו הנה אנחנו מגיעים.

ווארז - למה לטפס על ההרים?

ווארז היא עיירה קטנה במרחק שבע שעות צפונית ללימה.הדרך עצמה היא דרך תלולה ומפותלת ככה שלא כדאי להציץ מעבר לחלון האוטובוס.
העיירה היא בגובה 3100 ומוקפת בערי האנדים שמתנשאים לגובה רב.
המאפיין העיקרי כאן הוא הגובה. מאפיין שחייבים לקחת אותו בכובד ראש ( הוא בעצמו ידאג להכביד לכם טוב מאוד על הראש ). 
עם העליה בגובה יורד הלחץ החלקי של החמצן ולכן יורדת כמות החמצן הנשאף לריאות בכל נשימה וכמות החמצן המפעפת לדם. בגובה 5000 הלחץ קרוב לחצי ( זה תלוי בגורמים נוספים כמו לחות , קירבה לקו המשווה )...
עקב כך יש לבצע הסתגלות לגובה מעבר לגובה של 2500 מטר. הגוף מייצר יותר כדוריות דם אדומות ועושה את ההכנות משלו לגובה. הסימפטומים של מעבר חריף לגובה יכולים להיות קשים ועד מוות. כמעט כל מי ששמע שאנחנו טסים לפרו הזהיר אותנו מהגבהים והשביע אותנו לא למהר ולבצע תהליך התאקלמות לגובה. לצורך כך הצטיידנו גם בכדורי אורמוקס שיעילותם משתנה מאדם לאדם והם מלווים בתופעות לוואי מציקות בפני עצמן.

אז למה לטפס על ההרים?
שאלה מאוד טובה.
טיפקס שרו תשובה פשוטה - כי הם שם.
רק שטיפקס שרו את השיר הזה בשדרות במזג אוויר ים תיכוני ובגובה שקרוב לפני הים.
כשאתה מטפס על הר אמיתי מעבר ל3000 מטר כדי שתהיה לך תשובה טובה מזה. הגובה שמקשה על הנשימה, על הגוף. הרוח והקור המקפיא מחייבים תשובה טובה מזאת.
חלק יאחזו באתגר הגוף על הטבע. אחרים בנוף המיוחד שניתן לראות רק מההרים הגבוהים. אחרים פשוט עולים לשם כדי לקבל את לוחות הברית.
אבל בסוף איך שלא הופכים בזה נראה שאנחנו חוזרים לתשובה המקורית. תשובתו של סר אדמונד הילרי ( הראשון שהעפיל לפיסגת האוורסט ) לשאלה - למה טיפס לאוורסט ? ותשובתו כי הוא שם!
אותה תשובה שהפכה להיות מפורסמת 80 שנה אחר כך כשהולחנה על ידי טיפקס.

עוד על ווארז:
http://www.gringo.co.il/country_page.asp?countryID=3&cityID=77


21.9
בשעה 6 בבוקר אנחנו מגיעים להאוורז. לא קבענו עם שום הוסטל ואנחנו לוקחים מונית להוסטל אקילפו שהוא הוסטל שהומלץ לנו. נקווה שמישהו שם ער בשעה כזאת.
מסתבר שהשעה היא הדאגה הקטנה ביותר שלנו. אכן, מישהו ער שם בשעה כזאת אבל ההוסטל בתפוסה מלאה. מזל שאורלי הייתה מסודרת ולקחה עוד שני שמות.
אחרי דקות ארוכות אנחנו מצליחים לסנכרן את השם הבא עם הנהג. היעד הוא הוסטל חיימז.
אחרי דפיקות ארוכות הדלת נפתחת רק מהריח אני מקבל הדף של כמה מטרים. האישה לא מבינה מה אנחנו בכלל רוצים מחייה ואנחנו לא מבינים מה אנחנו רוצים מחייה. אנחנו נפרדים לחפש את ההוסטל הבא.
כאן אתגר סינכרון השם יותר קשה כי אנחנו בעצמנו לא זוכרים את השם. אחרי כל מיני ניחושים של שמות וחרוזים עם דיאגו הנהג מבין שאנחנו רוצים את הוסטל סנטיאגו.
גם שם דקות ארוכות עד שהדלת נפתחת. אורלי מעקמת את האף על החדר. לי בשעה הזאת ואחרי נסיעה כזאת הכל נראה סביר, במיוחד שאין לנו מקום נוסף ברשימה.
אנחנו עולים לחדר ותופסים שינה של שעתיים.

אחרי שעתיים אנחנו קמים ואסימון הגובה ששמענו אותו כל כך הרבה נופל לנו.
עליה של קומה אחת במדרגות ואתה מחפש את הבחור שמחלק מים ומדליות למסיימי מרתון. אפילו ישיבה מלווה בסחרחורת ועייפות. אין ברירה, באנו לעשות עבודה. הגיע הזמן לתור את העיירה.
אנחנו ניגשים לאקילפו, גם הוסטל וגם סוכנות ששייכים ל - 3 אחים פרואנים שגם מדברים אנגלית וזה די קונה אותנו. נכונים כבר להירשם למחרת לטיול לקרחון. הם ממליצים לנו לפתוח את מחר בטיול הרבה יותר רגוע. טיול לwilcococha, אגם שנמצא בגובה 3500. אנחנו מקבלים את העצה שלהם. מצטיידים בפרטים והולכים לתור את העיירה ולרכוש בגדים שמתאימים יותר לקור במקום כל מלתחת הקיץ שסחבנו איתנו באופטימיות רבה.
תוך דקות מספר פוגשים ישראלים. שם של הוסטל יוקרתי נזרק לאוויר, דבר נדיר מאוד בקרב המטיילים הישראלים , עיניה של אורלי בורקות ועכשיו מתחיל ציד של הוסטל חדש.
אחרי שוטטות בין כמה הוסטלים אנחנו מגיעים להוסטל churup , שאכן בלי ספק הוא בין ההוסטלים הטובים (והיקרים) שפגשנו.

22.9
הטיול הראשון שלנו בפרו.
אנחנו קמים בבוקר נרגשים. לוקחים מונית ספיישל (40 סול). אחרי כחצי שעה המונית יורדת מהכביש ומתחילה לטפס בשבילי עפר מפותלים על קצה הכביש. ברוכים הבאים לדרכיה העקלקלות של פרו. אנחנו נקרעים בין הפחד להמשיך בנסיעה לבין הטיפוס הרגלי.
הייתה לי הרגשה שאני אפעיל את הביטוח , אבל לא חשבתי שבשלב כל כך מוקדם.
לאחר כרבע שעה בשבילי העפר מסתיימת הנסיעה בכפר נידח. ואני גרתי בדימונה , אז אני יודע משהו על נידחות.

אנחנו פוגשים את תזמורת הכפר עושה את דרכה מטה ברגל. ואנחנו מתחילים את המסע הרגלי למעלה.
אחרי טיפוס ממושך אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להפסקה. אנחנו מתיישבים להירגע ואחרי הסדרת הנשימה אנחנו מעיפים מבט לכיוון הדרך שכבר עברנו ומגלים את עצמנו עשר מטר מנקודת ההתחלה.

לוקח לנו שעה לקילומטר ואחרי שלוש שעות אנחנו מוצאים את עצמנו בפיסגה. אין ספק הנוף היה שווה את זה.


דקה אחרינו מגיעה חיפושית ( לא חיפושית משה רבינו , אלא חיפושית ההיא הגרמניה ) בלי טיפה התנשפות. אז סתם הלכנו ברגל ?!
נהנים מהנוף וכשבאים לרדת שומעים עברית. חבורת בני 60 פלוס הגיעה לטייל את פרו ובוליביה. אני מתבייש שלקחתי לעצמי מדליה על הטיפוס והולך להחזיר אותה בחזרה. מדברים קצת על הא ועל דא ומיד רצים את הדרך למטה לקבוע לנו את הטיול למחר. למטה תופסים מונית שירות מקומית שעולה רק סול אחד.
אנחנו חוזרים לווארז ומגלים את הרחוב הראשי עמוס. מסתבר שהימים הם ימי בחירות לרשויות המקומיות, אז במשך שלושת השבועות שנשהה שם נראה כמויות של מצעדים ונשמע יריות כל עשר דקות.
הגרון מציק לי עוד מיוון. ביחד עם השילוב של הגובה והנסיעות שרודפות נסיעות, אני מחליט שהגיע הזמן להקדים תרופה למכה ולעצור את זה לפני שנגיע לאתגרים האמיתיים.
אנחנו עוברים בית מרקחת, בית מרקחת עד שכל הרוקחים בעיירה מכירים אותנו ואני מנסה לגייס את גוגל טרנסלייט על מנת להסביר כי אני מחפש משטח גרון. ההסברים מצליחים להניב לי כל דבר החל מצעיף וכלה בצבע לשיער, אך חוץ ממשטח גרון. הגיע הזמן לבצע אבחנה בתנאי שטח ואני רושם לעצמי אנטיביוטיקה. כל כך קל להיות רופא פה.
אנחנו ניגשים לסוכנות וסוגרים למחר את קרחון ״ פסטרורי ״.
אנחנו פוגשים שם ישראלי צעיר שמספר בהתלהבות על מקום מדהים שביקר בו. בית שנמצא על פיסגה שם שהה את הלילה. אנחנו נדלקים ובונים לעצמנו עם הסוכנות טיול פרטי שיכלול מסלול שעובר דרך אותו בית , לינה שם ומשם המשך ללגונה 69. אנחנו סוגרים קרחון למחר ואת המסלול המיוחד שלנו למחרתיים.
בינתיים אנחנו פוגשים ישראלים בכל מקום ומרגע לרגע השם לגונה 69 מטיל יותר אימה. מסתבר שלפני כמה חודשים נהרג שם ישראלי ולפני כמה שבועות תיירת בגלל בעיית הגובה . אני מרגיש היטב את בעיות הגובה. בנוסף במסלול המיוחד שבנינו השביל שמחבר בין הרכס הראשון ללגונה 69 הוא שביל לא מסומן שהולך על צלע ההר. לחץ מתחיל להתגנב.


23.9
היום הולכים לקרחון ״ פסטרורי ״. שיא הגובה יגיע ל5500 מטר.
בבוקר אוטובוס תיירים אוסף אותנו מההוסטל ולאחר כמה שעות נסיעה מתחיל טיול תיירים מלווה באטרקציות לכל דבר. עצירה ראשונה - מעיין מבעבע מהאדמה. מעיין עם צבע מדהים.



כמה תמונות עם המעיין וממשיכים לאטרקציה הבאה.
תוך כמה דקות כבר מגיעה האטרקציה הבאה. תצלום עם קקטוסים שמתנשאים לגובה 12 מטר. אני הולך להשוות גבהים עם הקקטוס. מסתבר שלמרות שאנחנו דומים באופי. הוא עדיין יותר גובה ממני.


האטרקציה הבאה לא מאחרת לבוא- ציור קיר שספק האדם הקדמון ספק יועצי תיירות ציירו. אני מוותר אפילו על להסתכל.

סוף סוף הגענו למקום שלשמו התכנסנו- הקרחון (כמה חברים ביום אחד..).
זה נראה די קל. שביל מדרכות סלול באורך 1.5 ק״מ. כמה כבר קשה זה יכול להיות. בצד מחכים סוסים לטובת אלה שמוותרים. אתמול הלכנו יותר, אז קטן עלינו.

עשרה צעדים והאוויר אוזל. מסתבר שהליכה בגובה 5.500 היא לא כל כך פשוטה. אין לנו אפילו כח לחזור לסוסים בתחילת הדרך. אנחנו הולכים מעליה לעליה. מנסים לקבוע לעצמנו מטרות באופק.
בתכלס הסתבר שהתקדמנו די מהר ואולי זאת הבעיה שלנו.
מגיעים לקרחון לשילוב צבעים מהמם.


הדרך חזרה הרבה יותר קלה.
אנחנו מגיעים חזרה לעיר והפעם הגרון עוד יותר כואב ובכלל אני לא מרגיש טוב. מחר אמורים לצאת למסלול יומיים מה יהיה שם?! אין זמן להיות חולים ומסתבר שהאנטיביוטיקה לא עזרה.
אני מרגיש לגמרי לא נעים מאורלי. גם בשיא הבריאות שלי אני לא הכי נחמד, והגרון הזה בכלל משתק אותי. הזמן שלנו קצר ולא נעים לבזבז על לשכב במיטה ולנוח. מצד שני המסלול מחר הולך להיות אתגר שאנחנו לא מכירים. לא התמודדנו עם הליכה בגובה וסיפורי האימה קצת מלחיצים.
לשמחתי הרבה הסוכנות פותרת את הדילמה. מסתבר שהם לא הניחו שאנחנו מתכוונים לצאת לטיול רצוף אחרי הקרחון אז הטיול מתוכנן רק לעוד יומיים.
יופי, הגיע הזמן לראות רופא אמיתי.
אנחנו ניגשים למרפאה בשעה עשר בלילה. די מהר מקבלים רופא. אחרי הצצה קצרה הרופא קובע דלקת גרון. אני שואל אם חיידקי או וירוס ומקבל את התשובה הכי טובה שאני יכול לקבל - שניהם.
בתור מאותגר ״ גרון ״. שסובל ממנו כמה פעמים בכל חורף. מסלול ההוכחה בארץ הוא די מתיש.
אני רואה את המבט המאוכזב ספק מזלזל אצל הרופא כל פעם שמשטח הגרון חוזר שלילי.
הייתי צריך להגיע עד לפרו כדי שמישהו יאמין לי שהגרון כואב.
אני יוצא מהמרפאה מצויד בשלושה סוגי כדורים ( עכשיו יחד עם הכדורי גובה אני על ארבעה סוגי כדורים ). הגעתי לנקודת השיא בטיול. אני יכול לחזור לארץ.

24.9
אני מנצל את הבוקר טיפה לנוח. יש לנו רשימת דברים לסגור. כשהחשוב ביניהם הוא היעד הבא - איקיטוס. אנחנו מנסים לשמור על רציפות בין היעדים ולכן רוצים להגיע לאיקיטוס ועוד באותו יום לצאת לגונגלים.
אנחנו מפרסמים מודעות בקבוצת דרום אמריקה בפייסבוק ויוצאים משם יותר מבולבלים ממה שהיינו. רוב ההמלצות הן להגיע לשם ושם לחפש סוכנות, אבל מה אם בכלל הסוכנויות מוציאות קבוצה רק כל יומיים או פעם בשבוע, דבר כזה יבזבז לנו כמה ימים. אנחנו חייבים למצוא סוכנות כבר מכאן ולבדוק איתה אם יש לה יציאה באותו יום.
לבסוף אנחנו מקבלים המלצה לסוכנות. אנחנו יוצרים איתה קשר והוא מוכן להוציא אותנו ספיישל ביום שנגיע. מעולה ! חסכנו יום המתנה. אפשר לסגור טיסות. אנחנו סוגרים טיסה הלוך לטיסה הראשונה בבוקר שאחרי ווארז וטיסה חזור לארבעה ימים אחרי. ככה יהיה לנו שלושה ימים וחצי בגונגל.
בצהריים אני יוצא כדי לסגור פינות שצריך לסגור כמו - קניות לטיול, אוטובוס לחזור, מדידת נעליים בסוכנות, למשוך כסף... מקווה לסיים את הסידורים מהר ולחזור לנוח.

כמובן שלזמן בפרו יש חוקים משלו. אנחנו נתקעים בסוכנות שעות. למצוא את האוטובוס לוקח זמן... וככה בחמש אנחנו ניגשים למשוך כסף.
תיירת נחמדה ברחוב רואה שאנחנו מנסים למשוך מבנקט קמצן ושולחת אותנו לבנק יותר נדיב.
אנחנו צריכים הרבה כסף. מסתבר שאנחנו מבזבזים די מהר ואנחנו על הסולים האחרונים שלנו. אנחנו ניגשים לבנק. אני מכניס את הכרטיס. ו....
window is going to shutdown....
window is installing update
update 1 from 101......
הלו!!!!! הכרטיס היחיד שיש לי בפנים. אני צריך כסף.
אני מחכה בסבלנות עד שwindows  יסיים את כל העדכונים שיש לו ואולי יזכור שיש לו כרטיס בפנים.אבל windows כל כך שקע בעדכונים שלו עד כדי כך ששכח מהכרטיס.
מחסום השפה הקשה עלינו כבר בהרבה מקומות , אבל עכשיו זה מגיע לשיא. אין אף אחד בסניף שמדבר אנגלית. ובמרפי כמו במרפי הכל מסתדר בשורה. הסוללה בפלאפון גמורה שלי גמורה ככה שאין לנו אופלייו גוגל טרנסלייט. בפלאפון של אורלי האינטרנט ככה מגמגם. את הדרכון שאני מקפיד לקחת השארתי הפעם בחדר. והשעה כבר מאוחרת ככה שהסניף הולך להיסגר ומחר אנחנו יוצאים ליומיים טרק שבסיומו אנחנו עולים על האוטובוס חזרה ללימה.
למזלי לקחתי תמונה של הכספומט עושה ריסטרט ככה שלפחות אפשר להסביר שנבלע האשראי. אבל איך להסביר שאני חייב דחוף זה כבר קשה מאוד. אני מגייס את כל סימני הידיים שאני יכול לעשות לטובת העניין. עושה את הפרצוף הכי כועס, לחוץ, מודאג שיש לי. ומצליח אחרי כמה תחינות לגייס את הפלאפון של אורלי לטובת טיפת אינטרנט:

נראה שהפקיד מגלה הבנה. הוא ניגש למנהלת .פותח את הדלת בצורה כזאת שמשדרת פתרון ואז חוזר למקום וממשיך לטפל בלקוחות. אני מבקש מאורלי לשמור על הכספומט שאף אחד לא יתקרב אליו ואני הופך להיות ישראלי חצוף וניגש אליו באמצע הטיפול בלקוחות ומבקש או יותר נכון מסמן בידיים שיפתור את הבעיה. הפקיד לא מתרגש ומסמן לשומר לחסום אותי. אני ממשיך להמתין שיסיים ואז רואה אותו ניגש ללקוח הבא. שוב אני ניגש . הפעם הוא קם מהמקום  שוב למנהלת ואז לחדר אחורי. משם הוא חוזר עם דף מתורגם בגוגל טרנסלייט. תמלא טפסים ותקבל בסניף שלך.
טוב אין ברירה מעלה את רמת החוצפה וניגש לפתוח את הדלת של המנהלת. השומר מיד ניגש אליו לחסום אותי . אני מעלה את רמת הצעקות , אבל זה לא מעניין אף אחד.
הפלאפון אני מבקש מהשומר לקרוא למשטרה בנתיים מבקש מאורלי להביא את הדרכון מהחדר לכל מקרה שיהיה. אורלי יוצאת לדרך והסניף נסגר.
כעבור חצי שעה מגיע שוטר. גם הוא לא מדבר אנגלית. כמה תחינות והוא מזעיק את השוטרת דוברת אנגלית. כעבור רבע שעה היא מגיעה. אוצר מילים באנגלית כמעט ולא קיים לה , אבל סימני הפודל בפרצוף שלי עושים את העבודה והיא מצליחה להסביר שאנחנו עוזבים וחייבים את האשראי. אני מציע שמישהו ישראלי יבוא למחרת ויקח את הכרטיס הם מסכימים. עכשיו נשאר לקוות שזוג נחמד שפגשנו יסכים למשימה. ממילא אין לנו ברירה אחרת.

לנוח כבר לא אספיק היום. כבר הגיע זמן לארוחת ערב. ולא סתם ארוחה. ארוחת ערב ראש השנה.
אורלי עשתה במשך היום מסע לחיפוש כמה סימנים מהחג והצליחה לגייס תפוח.
קבענו עם זוג נחמד שפגשנו בקפה אנדינו. זה מקום יקר יחסית ולכן נטול טיילים ישראלים. אנחנו מופתעים לגלות שם עוד שני שולחנות של ישראלים שקרובים יותר לגילנו. מצטרפים אליהם ״ לארוחת ראש השנה ״ שמבוססת על תפוח ודבש שכמעט כל אחד דאג להביא.
סיפורי הגובה שוב עולים. כל אחד מספר טרגדיה אחרת. 
כשהייתי קטן אני זוכר שביליתי לילה אצל הדודים מחוץ לבית. באמצע הלילה שיגעתי אותם שיתקשרו להורים שיבואו לקחת אותי. מאז ביליתי לילות רבים בשיחים נידחים הרחק מהגבול או מכל בית, אבל גם שם ידעת אם יקרה משהו יש תוכנית חילוץ, דרך חילוץ, קשר כלשהו. התרגלנו שגם אם אתה תקוע על קן של נשר בגמלא בקצה המצוק תמיד אפשר להרים טלפון ל669. כאן לטלפון או ל669 אין שום משמעות. אין כאן שביל או דרך גישה ככה שאפילו אמבולנס זה מותרות.
באמת שלא איכפת לי מעצמי. אבל אין מצב בעולם שאני יכול להרשות לעצמי להכניס מישהו לסיכון. אני מנסה להכניס כל מיני תסריטים לראש ונכנס ללילה לא שקט.
אנחנו מסיימים מאוחר ונזכרים ששכחנו לקנות כפפות ומגלים בזוית העין אישה מבוגרת מקפלת את הדוכן שלה. אנחנו משתדלים לאורך כל הטיול לא להתמקח, הכמה שקלים שלנו שווים להם הרבה יותר. הפעם אין ברירה בגלל סיפור כרטיס האשראי אנחנו כמעט בסף המינימום. אנחנו אוספים את כל העודף שנשאר לנו ומציעים מחיר נמוך יותר בשלושה סול. האישה שולחת אותנו לדרכנו וממשיכה לקפל את הדוכן. כנראה שאנחנו מתמקחים גרועים. אפילו נסיון כביכול להמשיך לא שינה לה. ככה שאין לנו ברירה ואנחנו יורדים מהמינימום ומגייסים את השלושה סול.


25.9 
קמים בבוקר מוקדם. הגרון עדיין כואב , מסדר לי את הכדורים בשורה ואנחנו מוכנים לצאת לדרך.
לאחר שעתיים אנחנו יורדים מהכביש הראשי ומתחילים ליסוע בדרכי עפר נידחות. בצד הדרך פזורים בתים שנראים לקוחים מסיפורי האגדות של פעם. חווה פשוטה מאוכלת בתינוק שמשחק עם חזיר ועם כלב. מדי פעם פרות וכבשים גם פזורים בחוות. אנשים מעבדים את השדות שלהם ממש בידיים. תעלת מיים צרה יורדת מההרים למעלה ושדות, פרות , חזירים יונקים ממנה מיים. מדי פעם מוסתת התעלה לשדה וחוזרת חזרה לגלוש במורד הדרך לבתים נוספים.
אנחנו עוצרים בנקודת הקפה האחרונה.מכאן אין יותר ״ ציוויליזציה ״
 עוד טיפוס במונית ומכאן מגיעים לשמורה. הלגונות מקבלות את פנינו. הראשונה כמובן הלגונה המייצגת את ״ האישה ״ וכמובן היא יפה יותר ומעניינת יותר. אנחנו עוצרים שם לתמונות. על לגונת ״ הזכר ״ נדלג.




עוד נסיעה קצרה ומגיעים לסוף השביל. מכאן אנחנו יורדים לואדי. כאן הדרך מתפצלת לגונה 69 בהמשך הואדי ואילו אנחנו מטפסים דוך בעליה ישירה על הרכס הצדדי.


אצלנו אין ואדי אין התאוששות. העליה מתחילה ישר בזוית ושום סיום שלה לא נראה באופק.
המדריך שלקחנו הוא מהבעלים של סוכנות אקילפו - ליאונרדו. בחור מנוסה, דובר אנגלית ומאוד משעשע.
הוא מסביר לנו שעלינו ללכת פסע אחרי פסע. כמעט הליכת ״ טיפ-טופ ״. עלינו ללכת במהירות איטית מאוד , אבל קבועה. עלינו להימנע ממצב בו אנו הולכים כמה צעדים וצריכים לעצור לנשום. בדומה לשחיקה של רכב שבו אתה מאץ למאה ובולם מאץ ובולם ככה עלינו להימנע משחיקה כזאת. מסתבר שהעצה שלו שווה זהב. בדומה ״ לארנבות ״ ( מכתיבי הקצב ) במרתון הוא מכתיב לנו קצב איטי ביותר. איטי מאוד אבל קבוע. קשה לכפות על עצמך קצב איטי ויציב ולכן טוב שהוא איתנו.
אורלי נהנת מאוד מהרכש החדש שצירפנו. סוף סוף יש לה שותף נחמד לטיול. סוף סוף היא יכולה להוציא החוצה את כל המילים שנאלצה לאגור מול שתקן כמוני. אחרי כמה מאות מטרים של עליה השתיקה מגיעה גם אליה. כמה מאות מטרים נוספים ודווקא היא שהיה נראה שהתמודדה יותר טוב ממני עם הגובה מראה סימני חולשה. אנחנו פותחים את התיק שלה כדי להיפטר ממשקל. החשודים העיקריים הם המיים והתפוחים. אנחנו מחלקים את המיים בינינו ומבצעים חיסול ממוקד לתפוחים. המדריך מציע לקחת ממנה את התיק, אך זה לא מרגיש נעים להפוך אותו לסבל ואני לוקח ממנה את התיק. התיק שלה לא שוקל הרבה שכן הרוב כבר אצלי ולכן אין בזה תוספת משמעותית, אבל כדאי כן ללמוד מכאן משהו - שני התיקים שלנו הם תיקיים סטודנטליים פשוטים ככה שמאוד לא נוח לשים על הגב שני תיקים כאלה, לכן כדאי לשקול לקחת תיק אחד שהוא טיפה יותר גדול למקרה ומחליטים לקפל תיק אחד, ככה שיהיה יותר נוח בכתפיים.
אני מצטער על כל טיפת חמצן ששפכתי לבטלה. על כל בלון שניפחתי. על כל גרעפס שעשיתי. כל החמצן הזה יכל להיות מאוד שימושי היום.
ריצרד בך כתב - ״ השחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות ״ . כנראה שבך לא ידע ששחפים או ציפורים בכלל לא מגיעים לגבהים האלה. ככל שהגבהנו ככה הראות שלנו התערפלה והצטמצמה לצעד הבא. הראש כבר מסתובב ואין ברירה אלא לעבור לשיטות של מקומיים - לעיסת עלי קוקה.
נראה שזה די משפיע - על איך שאנחנו נראים. אנחנו נראים כמו פרות לא מקומיות, אבל את הראש זה לא סידר.
כעבור הרבה זמן אנחנו מעיפים מבט למטה. עברנו הרבה , אבל שום סוף לא נראה לעליה הזאת.
חמש שעות מתחילת העליה אנחנו מגיעים לקו הרכס שם אפשר להצטלם על הרקע של מה שעברנו.

אבל יותר חשוב באופק נראה כבר הrefuge. מתחבא לו מאחורי ערימת סלעים במרכז.
למרות שאנחנו קצרים בחמצן אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר אנחת רווחה והולכים את הקילומטר האחרון. שם סוף סוף אנחנו פוגשים את הrefuge.


מדובר בבית לכל דבר (בית אקולוגי), שמתוחזק על ידי ארגון מתנדבים נוצריים (מתחזקים מספר בתים כאלה בעולם ). אין דרך גישה לבית, ככה שהובלת מזון ולוגיסטיקה נעשית על ידי חמורים.
אנחנו מגיעים למקום ומיד עט עלינו בחור איטלקי חסון ששואל מה נרצה לאכול (ספגטי או חביתה או גם וגם) ומיד טורח על כך. הוא מגיש לנו, עורך לנו ומפנה לנו ממש מכל הלב. מקבלים גם תה קוקה מחמם.
אנחנו עולים לקומה השניה לנוח מעט. בקומה השניה צמודות קרוב לשלושים מיטות קומותיים. כולן ריקות כשאנחנו נכנסים. שמחים שנוכל לישון בשקט.
החדר קפוא. אנחנו מתחילים משתי שמיכות (בנוסף לכל שכבות הביגוד שיש לנו) ותוך כמה דקות מגיעים לחמש שמיכות, כפפות, כובעים וגרביים. הקור חודר עצמות וציוד הקור שלנו לא משהו. כאבי הראש וסימני הגובה מתעצמים ורק נשאר לחכות לבוקר שיגיע. במהלך הערב החדר מתמלא בתיירים וילדים בטיול שנתי עד שכל המיטות בתפוסה מלאה. כולנו ישנים בצוותא משמונה בערב..
כמאמר דלת השרותים בצבא - ״ עדיין לא נולד המניאק שיעצור את הזמן ״ , אז הזמן לא נעצר והבוקר סוף סוף הגיע.
מבט לבחוץ מגלה כי בלילה חגג שלג במקום. נקווה שהנעליים לא ירטבו.


ההליכה היום מלווה בפחות טיפוס , אך אמורה להיות בשביל לא מסומן. לאחר הליכה קצרה אנחנו פוגשים לגונה נחמדה מסתתרת.
לא, זאת לא לגונה 69. הלגונה הזאת רק מסמנת את העליה הגדולה להמשך הרכס. ליאונרדו מעודד שעוד עליה רבה לפנינו.
העליה ארוכה וחדה, אבל נראה ששהות של לילה במקום גבוה שינו את כללי המשחק ומכאן ההרגשה הרבה יותר טובה. השלג שיורד לא מצליח לקלקל את ההרגשה ואולי אפילו מוסיף לה.
כמה שעות ומגיעים לסוף קו הרכס. מכאן אפשר להביט ללגונות בואדי ממול ומכאן גולשים ללגונה.


ירידה של חצי שעה והנה אנחנו סוף סוף בלגונה 69. המקום מכיל אנשים שהגיעו כמונו ממקומות קרובים . אין עדיין זכר למטיילים שעושים את המסלול המלא.





שעה הפסקה במקום ואנחנו מתחילים את הדרך למטה במסלול בו עולים אל הלגונה. כעבור רבע שעה אנחנו מגלים את המטיילים הראשונים ומעודדים אותם כי הדרך קצרה . אנו ממשיכים הלאה והלאה ורואים מטיילים שנמצאים הרבה מאחורה שם אנחנו מעדיפים שתיקה.
אנחנו מבצעים את הדרך הנגדית וקשה שלא לרחם על העולים אותה עכשיו.עליה לגמרי בלתי נגמרת וקשה.
הדרך מדהימה ומשקיפה על מפלים ועל הואדי למטה.



לבסוף אנחנו מגיעים לואדי למטה. מכאן ידרשו לנו שלושה קמ לרכבים.
עכשיו נשאר להצטרף לאחד הרכבים ( במידה ויהיה מקום ) להגיע לווארז למקלחת וארוחה זריזה ומשם היישר לאוטובוס לילה ללימה ומיד על הבוקר טיסה לאיקיטוס.
איקיטוס הנה אנחנו באים.
אלבום מלא.

יללא טסים

1.9
מתקבל מייל ממשאבי אנוש ששמחים להודיע כי ימי החופש שלא נוצלו השנה יומרו לכסף.
מעולם לא הייתי בחופשה ארוכה. אני מאוד אוהב טיולים , אבל זרם המוצילריות מעולם לא זרם בעורקיי. דווקא המייל הזה הוא סימן לשינוי כיוון. ימי החופש של החגים מתקרבים ובתוספת ימי החופש שצברתי אפשר לארגן חופשה יפה.

6.9
יללא צריך לחפש יעד או שותפים. איך בכלל מחפשים יעד? יש כאלה שיושבים על מפות, אתרים, תמונות ועושים מחקר.  אין לי סבלנות לזה. היעד פחות חשוב וכנראה יקבע לפי שותף.
ההיענות מטורפת. פייסבוק מבקשים ממני להוריד את המודעה כי השרתים קורסים.
תוך יום קיבלתי פניה - אחת.
אין ברירה צריך לנסות לרתום את היחידה בעולם שמסוגלת לסבול אותי - ההצעה עוברת לאורלי.
הבחורה משום מה מתעקשת להיפגש לדון בפרטים. מעולם לא הייתי איש של פרטים או דיונים.
מה כבר רע בווטסאפ?!
כמה ווטסאפים והעסק מתחיל להמריא ואז מתחסל.

9.9
הפתעה יש אוקי סופי מאורלי, אבל עכשיו צריך לבחור יעד.
כל אחד הולך למשימת גישוש, שהוא לא מתכוון להשקיע בה, כדי לבחור יעד.
בסופו של דבר הפור נופל על פרו.
למה? כי ככה אמרו. היינו עצלנים מכדי לעשות עבודת מחקר ולהבין מזה, איפה זה , כמה זה ומה עושים שם?
עכשיו צריך לקנות כרטיסי טיסה. היעד הוא ב-19 לחודש. שישי לפני ראש השנה. ככה שצריך להזדרז.
אני משקיע במחקר על אפליקציות לטיסה ( חיפוש גוגל וסימון הלינק הראשון ) ומעביר את המשימה למצוא טיסה לאורלי.

11.9
במשך יומיים אנחנו מנסים לתפוס אחד את השני בטלפון ולסגור טיסות, אבל העסק לא מתקדם לשום כיוון מלבד סתם לחץ. יש לנו אותו תאריך יציאה אבל תאריך חזרה שונה. מה שמקשה על החיפוש. אין ברירה צריכים לשבת על זה ביותר רצינות וקובעים שיחת טלפון ללילה. אחרי שעה בטלפון כמעט מתייאשים . לא מצליחים להסתנכרן.

12.9
אין ברירה. כנראה צריך להיפגש וממש לשבת על זה. נפגשים ומחפשים טיסה. מסתבר שהעובדה ששנינו חוזרים בטיסות שונות היא לא פשוטה. מכיוון שחייבים לקנות לכל אחד כרטיס שונה. היות וזאת תקופת עומס בטיסות יציאה מהארץ ובמיוחד בשישי לפני ראש השנה, אז ברגע שנכנסים להזמין כרטיס אחד הכרטיס השני מזנק בטרוף. אחרי שעה עבודה נמצאת הטיסה המתאימה. 
זהו! יש טיסה. עכשיו אפשר להירגע. הפור נפל על ה-19.9

14.9
אני טס ליוון לשלושה ימים. אינטרנט יהיה בעייתי שם. לא יהיה לי זמן למחקרים על פרו. גם אורלי עסוקה בעבודה ככה שכנראה שאף אחד מאיתנו לא יכין כלום.


18.9
מסתבר שצריך חיסונים שלא קיימים בקופת חולים. אני מפעיל לחץ על מרפאת המטיילים לקבל אותי לחיסונים והולך להתחסן. מסתבר שאי אפשר להספיק את כל החיסונים. אין ברירה - עם כל הפיתוי שיש בעניין צריך להימנע מכל מיני מחלות אקזוטיות.
מנסים לסגור כל קצה בעבודה.
הגיע הזמן להיות קצת מתוכננים אז שולח מייל להוסטל בלימה ומודיע שאנחנו מגיעים ב-20 לחודש ונשמח אם יוכל לשלוח הסעה. הנה צפויה לנו נחיתה רכה. 

19.9
1 בלילה מתחילים אריזה. אורזים את הכל לשקית זבל. את התיק אורלי גייסה והוא יפגוש אותי בשדה תעופה.
3 לפנות בוקר יוצאים לשדה. מסתבר ששקית הזבל שארזתי גדולה מדי בשביל התיק. מבצעים כל מיני דחיסות ורצים לטיסה. אנחנו כבר באיחור.
פרו הנה אנחנו באים. 

19.9
למרבה ההפתעה זה התאריך שבו אנחנו מגיעים. מרוב לחץ שכחתי לקחת בחשבון את הפרשי השעות וככה למרות אורך הטיסה אנחנו באותו תאריך בו יצאנו מישראל.
שמונה בערב אנחנו בשדה תעופה מנסים להשיג את ההוסטל ולראות אולי בכל זאת יש מקום.
אחרי חצי שעה של המתנה התשובה היא - אין מקום להיום.
צריך לחפש מקום אחר.
למזלנו ההוסטל הישראלי השני בלימה זמין בפייסבוק ואנחנו יוצאים לדרך. כעבור ארבעים דקות אנחנו שם. מסתבר שלימה היא עיר של 10 מיליון תושבים ועיר ענקית. לא הייתי מוכן לזה. לעוד הרבה דברים בטיול אני לא אהיה מוכן.
אנחנו מגיעים להוסטל ושם נופל האסימון על ההבדל בין תאוריה למציאות.
בתאוריה מקום אקזוטי ביבשת אקזוטית נשמע אקזוטי. במציאות לרוב המקומות האלה הן מצע לפטריות במקלחת. כבר הבאתי את הפטריות שלי מהבית ואין לי צורך בנוספות.
מוותר על מקלחת ועל כל מגע בלתי מחייב עם מה שקיים בחדר.
בגועל עוטפים את המיטה בסדין ומנסים לתפוס כמה שעות שינה אחרי הדרך הארוכה.

20.9
מנסים לעשות את המחקר לימים הקרובים. מתחקרים את באי ההוסטל לאן לנסוע , איך כמה ולמה. היעד הוא הווארז והאפרוריות של לימה משדרת לנו שצריך להסתלק מלימה כמה שיותר מהר.
אנחנו סוגרים אוטובוס לילה להאוורז. מדובר בשמונה שעות נסיעה שיעבירו לנו את הלילה. עכשיו נשאר לפענח איך מעבירים את היום בלימה.
ההמלצות הן השוק , הכיכר המרכזית ומופע המזרקות.
אנחנו יוצאים לתור את העיר.
אחרי כמה זמן שוטטות בעיר הגיע הזמן לאכול. מסתבר או יותר נכון כצפוי עבורי זאת לא משימה פשוטה. אמנם לימה בפי רבים נחשבת לעיר שיש לה המון מה להציע מבחינה קולינארית, אבל אני עם חוש הטעם המצומצם שלי בבעיה. אין ברירה חוזרים להוסטל לטעם המוכר של אורז וסלט ( אני עוד אתגעגע לזה ).
העיר עצמה לא עשתה עלינו רושם טוב. היא צפופה. עניה. מאוד מזוהמת. אנחנו מחכים למופע מזרקות בערב.
הערב הגיע ואנחנו הולכים למופע המזרקות. העיר יודעת כמה קל לרצות אותי. אני לגמרי זונה של סוכר. מיד בפתיחה מחכה מוכרת שמציעה ״ שערות סבתא ״. זהו אני מאושר ומאוהב.

מופע המזרקות הוא מרשים ביותר ומערב כמה מזרקות עם אפקטים של הולוגרמות.



מיד בתום המופע אנחנו רצים לתפוס את האוטובוס לווארז. ווארז הנה אנחנו באים.