ווארז היא עיירה קטנה במרחק שבע שעות צפונית ללימה.הדרך עצמה היא דרך תלולה ומפותלת ככה שלא כדאי להציץ מעבר לחלון האוטובוס.
העיירה היא בגובה 3100 ומוקפת בערי האנדים שמתנשאים לגובה רב.
המאפיין העיקרי כאן הוא הגובה. מאפיין שחייבים לקחת אותו בכובד ראש ( הוא בעצמו ידאג להכביד לכם טוב מאוד על הראש ).
עם העליה בגובה יורד הלחץ החלקי של החמצן ולכן יורדת כמות החמצן הנשאף לריאות בכל נשימה וכמות החמצן המפעפת לדם. בגובה 5000 הלחץ קרוב לחצי ( זה תלוי בגורמים נוספים כמו לחות , קירבה לקו המשווה )...
עקב כך יש לבצע הסתגלות לגובה מעבר לגובה של 2500 מטר. הגוף מייצר יותר כדוריות דם אדומות ועושה את ההכנות משלו לגובה. הסימפטומים של מעבר חריף לגובה יכולים להיות קשים ועד מוות. כמעט כל מי ששמע שאנחנו טסים לפרו הזהיר אותנו מהגבהים והשביע אותנו לא למהר ולבצע תהליך התאקלמות לגובה. לצורך כך הצטיידנו גם בכדורי אורמוקס שיעילותם משתנה מאדם לאדם והם מלווים בתופעות לוואי מציקות בפני עצמן.
אז למה לטפס על ההרים?
שאלה מאוד טובה.
טיפקס שרו תשובה פשוטה - כי הם שם.
רק שטיפקס שרו את השיר הזה בשדרות במזג אוויר ים תיכוני ובגובה שקרוב לפני הים.
כשאתה מטפס על הר אמיתי מעבר ל3000 מטר כדי שתהיה לך תשובה טובה מזה. הגובה שמקשה על הנשימה, על הגוף. הרוח והקור המקפיא מחייבים תשובה טובה מזאת.
חלק יאחזו באתגר הגוף על הטבע. אחרים בנוף המיוחד שניתן לראות רק מההרים הגבוהים. אחרים פשוט עולים לשם כדי לקבל את לוחות הברית.
אבל בסוף איך שלא הופכים בזה נראה שאנחנו חוזרים לתשובה המקורית. תשובתו של סר אדמונד הילרי ( הראשון שהעפיל לפיסגת האוורסט ) לשאלה - למה טיפס לאוורסט ? ותשובתו כי הוא שם!
אותה תשובה שהפכה להיות מפורסמת 80 שנה אחר כך כשהולחנה על ידי טיפקס.
עוד על ווארז:
http://www.gringo.co.il/country_page.asp?countryID=3&cityID=77
21.9
בשעה 6 בבוקר אנחנו מגיעים להאוורז. לא קבענו עם שום הוסטל ואנחנו לוקחים מונית להוסטל אקילפו שהוא הוסטל שהומלץ לנו. נקווה שמישהו שם ער בשעה כזאת.
מסתבר שהשעה היא הדאגה הקטנה ביותר שלנו. אכן, מישהו ער שם בשעה כזאת אבל ההוסטל בתפוסה מלאה. מזל שאורלי הייתה מסודרת ולקחה עוד שני שמות.
אחרי דקות ארוכות אנחנו מצליחים לסנכרן את השם הבא עם הנהג. היעד הוא הוסטל חיימז.
אחרי דפיקות ארוכות הדלת נפתחת רק מהריח אני מקבל הדף של כמה מטרים. האישה לא מבינה מה אנחנו בכלל רוצים מחייה ואנחנו לא מבינים מה אנחנו רוצים מחייה. אנחנו נפרדים לחפש את ההוסטל הבא.
כאן אתגר סינכרון השם יותר קשה כי אנחנו בעצמנו לא זוכרים את השם. אחרי כל מיני ניחושים של שמות וחרוזים עם דיאגו הנהג מבין שאנחנו רוצים את הוסטל סנטיאגו.
גם שם דקות ארוכות עד שהדלת נפתחת. אורלי מעקמת את האף על החדר. לי בשעה הזאת ואחרי נסיעה כזאת הכל נראה סביר, במיוחד שאין לנו מקום נוסף ברשימה.
אנחנו עולים לחדר ותופסים שינה של שעתיים.
אחרי שעתיים אנחנו קמים ואסימון הגובה ששמענו אותו כל כך הרבה נופל לנו.
עליה של קומה אחת במדרגות ואתה מחפש את הבחור שמחלק מים ומדליות למסיימי מרתון. אפילו ישיבה מלווה בסחרחורת ועייפות. אין ברירה, באנו לעשות עבודה. הגיע הזמן לתור את העיירה.
אנחנו ניגשים לאקילפו, גם הוסטל וגם סוכנות ששייכים ל - 3 אחים פרואנים שגם מדברים אנגלית וזה די קונה אותנו. נכונים כבר להירשם למחרת לטיול לקרחון. הם ממליצים לנו לפתוח את מחר בטיול הרבה יותר רגוע. טיול לwilcococha, אגם שנמצא בגובה 3500. אנחנו מקבלים את העצה שלהם. מצטיידים בפרטים והולכים לתור את העיירה ולרכוש בגדים שמתאימים יותר לקור במקום כל מלתחת הקיץ שסחבנו איתנו באופטימיות רבה.
תוך דקות מספר פוגשים ישראלים. שם של הוסטל יוקרתי נזרק לאוויר, דבר נדיר מאוד בקרב המטיילים הישראלים , עיניה של אורלי בורקות ועכשיו מתחיל ציד של הוסטל חדש.
אחרי שוטטות בין כמה הוסטלים אנחנו מגיעים להוסטל churup , שאכן בלי ספק הוא בין ההוסטלים הטובים (והיקרים) שפגשנו.
22.9
הטיול הראשון שלנו בפרו.
אנחנו קמים בבוקר נרגשים. לוקחים מונית ספיישל (40 סול). אחרי כחצי שעה המונית יורדת מהכביש ומתחילה לטפס בשבילי עפר מפותלים על קצה הכביש. ברוכים הבאים לדרכיה העקלקלות של פרו. אנחנו נקרעים בין הפחד להמשיך בנסיעה לבין הטיפוס הרגלי.
הייתה לי הרגשה שאני אפעיל את הביטוח , אבל לא חשבתי שבשלב כל כך מוקדם.
לאחר כרבע שעה בשבילי העפר מסתיימת הנסיעה בכפר נידח. ואני גרתי בדימונה , אז אני יודע משהו על נידחות.
אנחנו פוגשים את תזמורת הכפר עושה את דרכה מטה ברגל. ואנחנו מתחילים את המסע הרגלי למעלה.
אחרי טיפוס ממושך אנחנו מחליטים שהגיע הזמן להפסקה. אנחנו מתיישבים להירגע ואחרי הסדרת הנשימה אנחנו מעיפים מבט לכיוון הדרך שכבר עברנו ומגלים את עצמנו עשר מטר מנקודת ההתחלה.
לוקח לנו שעה לקילומטר ואחרי שלוש שעות אנחנו מוצאים את עצמנו בפיסגה. אין ספק הנוף היה שווה את זה.
דקה אחרינו מגיעה חיפושית ( לא חיפושית משה רבינו , אלא חיפושית ההיא הגרמניה ) בלי טיפה התנשפות. אז סתם הלכנו ברגל ?!
נהנים מהנוף וכשבאים לרדת שומעים עברית. חבורת בני 60 פלוס הגיעה לטייל את פרו ובוליביה. אני מתבייש שלקחתי לעצמי מדליה על הטיפוס והולך להחזיר אותה בחזרה. מדברים קצת על הא ועל דא ומיד רצים את הדרך למטה לקבוע לנו את הטיול למחר. למטה תופסים מונית שירות מקומית שעולה רק סול אחד.
אנחנו חוזרים לווארז ומגלים את הרחוב הראשי עמוס. מסתבר שהימים הם ימי בחירות לרשויות המקומיות, אז במשך שלושת השבועות שנשהה שם נראה כמויות של מצעדים ונשמע יריות כל עשר דקות.
הגרון מציק לי עוד מיוון. ביחד עם השילוב של הגובה והנסיעות שרודפות נסיעות, אני מחליט שהגיע הזמן להקדים תרופה למכה ולעצור את זה לפני שנגיע לאתגרים האמיתיים.
אנחנו עוברים בית מרקחת, בית מרקחת עד שכל הרוקחים בעיירה מכירים אותנו ואני מנסה לגייס את גוגל טרנסלייט על מנת להסביר כי אני מחפש משטח גרון. ההסברים מצליחים להניב לי כל דבר החל מצעיף וכלה בצבע לשיער, אך חוץ ממשטח גרון. הגיע הזמן לבצע אבחנה בתנאי שטח ואני רושם לעצמי אנטיביוטיקה. כל כך קל להיות רופא פה.
אנחנו ניגשים לסוכנות וסוגרים למחר את קרחון ״ פסטרורי ״.
אנחנו פוגשים שם ישראלי צעיר שמספר בהתלהבות על מקום מדהים שביקר בו. בית שנמצא על פיסגה שם שהה את הלילה. אנחנו נדלקים ובונים לעצמנו עם הסוכנות טיול פרטי שיכלול מסלול שעובר דרך אותו בית , לינה שם ומשם המשך ללגונה 69. אנחנו סוגרים קרחון למחר ואת המסלול המיוחד שלנו למחרתיים.
בינתיים אנחנו פוגשים ישראלים בכל מקום ומרגע לרגע השם לגונה 69 מטיל יותר אימה. מסתבר שלפני כמה חודשים נהרג שם ישראלי ולפני כמה שבועות תיירת בגלל בעיית הגובה . אני מרגיש היטב את בעיות הגובה. בנוסף במסלול המיוחד שבנינו השביל שמחבר בין הרכס הראשון ללגונה 69 הוא שביל לא מסומן שהולך על צלע ההר. לחץ מתחיל להתגנב.
23.9
היום הולכים לקרחון ״ פסטרורי ״. שיא הגובה יגיע ל5500 מטר.
בבוקר אוטובוס תיירים אוסף אותנו מההוסטל ולאחר כמה שעות נסיעה מתחיל טיול תיירים מלווה באטרקציות לכל דבר. עצירה ראשונה - מעיין מבעבע מהאדמה. מעיין עם צבע מדהים.
כמה תמונות עם המעיין וממשיכים לאטרקציה הבאה.
תוך כמה דקות כבר מגיעה האטרקציה הבאה. תצלום עם קקטוסים שמתנשאים לגובה 12 מטר. אני הולך להשוות גבהים עם הקקטוס. מסתבר שלמרות שאנחנו דומים באופי. הוא עדיין יותר גובה ממני.
האטרקציה הבאה לא מאחרת לבוא- ציור קיר שספק האדם הקדמון ספק יועצי תיירות ציירו. אני מוותר אפילו על להסתכל.
סוף סוף הגענו למקום שלשמו התכנסנו- הקרחון (כמה חברים ביום אחד..).
זה נראה די קל. שביל מדרכות סלול באורך 1.5 ק״מ. כמה כבר קשה זה יכול להיות. בצד מחכים סוסים לטובת אלה שמוותרים. אתמול הלכנו יותר, אז קטן עלינו.
עשרה צעדים והאוויר אוזל. מסתבר שהליכה בגובה 5.500 היא לא כל כך פשוטה. אין לנו אפילו כח לחזור לסוסים בתחילת הדרך. אנחנו הולכים מעליה לעליה. מנסים לקבוע לעצמנו מטרות באופק.
בתכלס הסתבר שהתקדמנו די מהר ואולי זאת הבעיה שלנו.
מגיעים לקרחון לשילוב צבעים מהמם.
הדרך חזרה הרבה יותר קלה.
אנחנו מגיעים חזרה לעיר והפעם הגרון עוד יותר כואב ובכלל אני לא מרגיש טוב. מחר אמורים לצאת למסלול יומיים מה יהיה שם?! אין זמן להיות חולים ומסתבר שהאנטיביוטיקה לא עזרה.
אני מרגיש לגמרי לא נעים מאורלי. גם בשיא הבריאות שלי אני לא הכי נחמד, והגרון הזה בכלל משתק אותי. הזמן שלנו קצר ולא נעים לבזבז על לשכב במיטה ולנוח. מצד שני המסלול מחר הולך להיות אתגר שאנחנו לא מכירים. לא התמודדנו עם הליכה בגובה וסיפורי האימה קצת מלחיצים.
לשמחתי הרבה הסוכנות פותרת את הדילמה. מסתבר שהם לא הניחו שאנחנו מתכוונים לצאת לטיול רצוף אחרי הקרחון אז הטיול מתוכנן רק לעוד יומיים.
יופי, הגיע הזמן לראות רופא אמיתי.
אנחנו ניגשים למרפאה בשעה עשר בלילה. די מהר מקבלים רופא. אחרי הצצה קצרה הרופא קובע דלקת גרון. אני שואל אם חיידקי או וירוס ומקבל את התשובה הכי טובה שאני יכול לקבל - שניהם.
בתור מאותגר ״ גרון ״. שסובל ממנו כמה פעמים בכל חורף. מסלול ההוכחה בארץ הוא די מתיש.
אני רואה את המבט המאוכזב ספק מזלזל אצל הרופא כל פעם שמשטח הגרון חוזר שלילי.
הייתי צריך להגיע עד לפרו כדי שמישהו יאמין לי שהגרון כואב.
אני יוצא מהמרפאה מצויד בשלושה סוגי כדורים ( עכשיו יחד עם הכדורי גובה אני על ארבעה סוגי כדורים ). הגעתי לנקודת השיא בטיול. אני יכול לחזור לארץ.
24.9
אני מנצל את הבוקר טיפה לנוח. יש לנו רשימת דברים לסגור. כשהחשוב ביניהם הוא היעד הבא - איקיטוס. אנחנו מנסים לשמור על רציפות בין היעדים ולכן רוצים להגיע לאיקיטוס ועוד באותו יום לצאת לגונגלים.
אנחנו מפרסמים מודעות בקבוצת דרום אמריקה בפייסבוק ויוצאים משם יותר מבולבלים ממה שהיינו. רוב ההמלצות הן להגיע לשם ושם לחפש סוכנות, אבל מה אם בכלל הסוכנויות מוציאות קבוצה רק כל יומיים או פעם בשבוע, דבר כזה יבזבז לנו כמה ימים. אנחנו חייבים למצוא סוכנות כבר מכאן ולבדוק איתה אם יש לה יציאה באותו יום.
לבסוף אנחנו מקבלים המלצה לסוכנות. אנחנו יוצרים איתה קשר והוא מוכן להוציא אותנו ספיישל ביום שנגיע. מעולה ! חסכנו יום המתנה. אפשר לסגור טיסות. אנחנו סוגרים טיסה הלוך לטיסה הראשונה בבוקר שאחרי ווארז וטיסה חזור לארבעה ימים אחרי. ככה יהיה לנו שלושה ימים וחצי בגונגל.
בצהריים אני יוצא כדי לסגור פינות שצריך לסגור כמו - קניות לטיול, אוטובוס לחזור, מדידת נעליים בסוכנות, למשוך כסף... מקווה לסיים את הסידורים מהר ולחזור לנוח.
כמובן שלזמן בפרו יש חוקים משלו. אנחנו נתקעים בסוכנות שעות. למצוא את האוטובוס לוקח זמן... וככה בחמש אנחנו ניגשים למשוך כסף.
תיירת נחמדה ברחוב רואה שאנחנו מנסים למשוך מבנקט קמצן ושולחת אותנו לבנק יותר נדיב.
אנחנו צריכים הרבה כסף. מסתבר שאנחנו מבזבזים די מהר ואנחנו על הסולים האחרונים שלנו. אנחנו ניגשים לבנק. אני מכניס את הכרטיס. ו....
window is going to shutdown....
window is installing update
update 1 from 101......
הלו!!!!! הכרטיס היחיד שיש לי בפנים. אני צריך כסף.
אני מחכה בסבלנות עד שwindows יסיים את כל העדכונים שיש לו ואולי יזכור שיש לו כרטיס בפנים.אבל windows כל כך שקע בעדכונים שלו עד כדי כך ששכח מהכרטיס.
מחסום השפה הקשה עלינו כבר בהרבה מקומות , אבל עכשיו זה מגיע לשיא. אין אף אחד בסניף שמדבר אנגלית. ובמרפי כמו במרפי הכל מסתדר בשורה. הסוללה בפלאפון גמורה שלי גמורה ככה שאין לנו אופלייו גוגל טרנסלייט. בפלאפון של אורלי האינטרנט ככה מגמגם. את הדרכון שאני מקפיד לקחת השארתי הפעם בחדר. והשעה כבר מאוחרת ככה שהסניף הולך להיסגר ומחר אנחנו יוצאים ליומיים טרק שבסיומו אנחנו עולים על האוטובוס חזרה ללימה.
למזלי לקחתי תמונה של הכספומט עושה ריסטרט ככה שלפחות אפשר להסביר שנבלע האשראי. אבל איך להסביר שאני חייב דחוף זה כבר קשה מאוד. אני מגייס את כל סימני הידיים שאני יכול לעשות לטובת העניין. עושה את הפרצוף הכי כועס, לחוץ, מודאג שיש לי. ומצליח אחרי כמה תחינות לגייס את הפלאפון של אורלי לטובת טיפת אינטרנט:
נראה שהפקיד מגלה הבנה. הוא ניגש למנהלת .פותח את הדלת בצורה כזאת שמשדרת פתרון ואז חוזר למקום וממשיך לטפל בלקוחות. אני מבקש מאורלי לשמור על הכספומט שאף אחד לא יתקרב אליו ואני הופך להיות ישראלי חצוף וניגש אליו באמצע הטיפול בלקוחות ומבקש או יותר נכון מסמן בידיים שיפתור את הבעיה. הפקיד לא מתרגש ומסמן לשומר לחסום אותי. אני ממשיך להמתין שיסיים ואז רואה אותו ניגש ללקוח הבא. שוב אני ניגש . הפעם הוא קם מהמקום שוב למנהלת ואז לחדר אחורי. משם הוא חוזר עם דף מתורגם בגוגל טרנסלייט. תמלא טפסים ותקבל בסניף שלך.
טוב אין ברירה מעלה את רמת החוצפה וניגש לפתוח את הדלת של המנהלת. השומר מיד ניגש אליו לחסום אותי . אני מעלה את רמת הצעקות , אבל זה לא מעניין אף אחד.
הפלאפון אני מבקש מהשומר לקרוא למשטרה בנתיים מבקש מאורלי להביא את הדרכון מהחדר לכל מקרה שיהיה. אורלי יוצאת לדרך והסניף נסגר.
כעבור חצי שעה מגיע שוטר. גם הוא לא מדבר אנגלית. כמה תחינות והוא מזעיק את השוטרת דוברת אנגלית. כעבור רבע שעה היא מגיעה. אוצר מילים באנגלית כמעט ולא קיים לה , אבל סימני הפודל בפרצוף שלי עושים את העבודה והיא מצליחה להסביר שאנחנו עוזבים וחייבים את האשראי. אני מציע שמישהו ישראלי יבוא למחרת ויקח את הכרטיס הם מסכימים. עכשיו נשאר לקוות שזוג נחמד שפגשנו יסכים למשימה. ממילא אין לנו ברירה אחרת.
לנוח כבר לא אספיק היום. כבר הגיע זמן לארוחת ערב. ולא סתם ארוחה. ארוחת ערב ראש השנה.
אורלי עשתה במשך היום מסע לחיפוש כמה סימנים מהחג והצליחה לגייס תפוח.
קבענו עם זוג נחמד שפגשנו בקפה אנדינו. זה מקום יקר יחסית ולכן נטול טיילים ישראלים. אנחנו מופתעים לגלות שם עוד שני שולחנות של ישראלים שקרובים יותר לגילנו. מצטרפים אליהם ״ לארוחת ראש השנה ״ שמבוססת על תפוח ודבש שכמעט כל אחד דאג להביא.
סיפורי הגובה שוב עולים. כל אחד מספר טרגדיה אחרת.
כשהייתי קטן אני זוכר שביליתי לילה אצל הדודים מחוץ לבית. באמצע הלילה שיגעתי אותם שיתקשרו להורים שיבואו לקחת אותי. מאז ביליתי לילות רבים בשיחים נידחים הרחק מהגבול או מכל בית, אבל גם שם ידעת אם יקרה משהו יש תוכנית חילוץ, דרך חילוץ, קשר כלשהו. התרגלנו שגם אם אתה תקוע על קן של נשר בגמלא בקצה המצוק תמיד אפשר להרים טלפון ל669. כאן לטלפון או ל669 אין שום משמעות. אין כאן שביל או דרך גישה ככה שאפילו אמבולנס זה מותרות.
באמת שלא איכפת לי מעצמי. אבל אין מצב בעולם שאני יכול להרשות לעצמי להכניס מישהו לסיכון. אני מנסה להכניס כל מיני תסריטים לראש ונכנס ללילה לא שקט.
אנחנו מסיימים מאוחר ונזכרים ששכחנו לקנות כפפות ומגלים בזוית העין אישה מבוגרת מקפלת את הדוכן שלה. אנחנו משתדלים לאורך כל הטיול לא להתמקח, הכמה שקלים שלנו שווים להם הרבה יותר. הפעם אין ברירה בגלל סיפור כרטיס האשראי אנחנו כמעט בסף המינימום. אנחנו אוספים את כל העודף שנשאר לנו ומציעים מחיר נמוך יותר בשלושה סול. האישה שולחת אותנו לדרכנו וממשיכה לקפל את הדוכן. כנראה שאנחנו מתמקחים גרועים. אפילו נסיון כביכול להמשיך לא שינה לה. ככה שאין לנו ברירה ואנחנו יורדים מהמינימום ומגייסים את השלושה סול.
25.9
קמים בבוקר מוקדם. הגרון עדיין כואב , מסדר לי את הכדורים בשורה ואנחנו מוכנים לצאת לדרך.
לאחר שעתיים אנחנו יורדים מהכביש הראשי ומתחילים ליסוע בדרכי עפר נידחות. בצד הדרך פזורים בתים שנראים לקוחים מסיפורי האגדות של פעם. חווה פשוטה מאוכלת בתינוק שמשחק עם חזיר ועם כלב. מדי פעם פרות וכבשים גם פזורים בחוות. אנשים מעבדים את השדות שלהם ממש בידיים. תעלת מיים צרה יורדת מההרים למעלה ושדות, פרות , חזירים יונקים ממנה מיים. מדי פעם מוסתת התעלה לשדה וחוזרת חזרה לגלוש במורד הדרך לבתים נוספים.
אנחנו עוצרים בנקודת הקפה האחרונה.מכאן אין יותר ״ ציוויליזציה ״
עוד טיפוס במונית ומכאן מגיעים לשמורה. הלגונות מקבלות את פנינו. הראשונה כמובן הלגונה המייצגת את ״ האישה ״ וכמובן היא יפה יותר ומעניינת יותר. אנחנו עוצרים שם לתמונות. על לגונת ״ הזכר ״ נדלג.
עוד נסיעה קצרה ומגיעים לסוף השביל. מכאן אנחנו יורדים לואדי. כאן הדרך מתפצלת לגונה 69 בהמשך הואדי ואילו אנחנו מטפסים דוך בעליה ישירה על הרכס הצדדי.
אצלנו אין ואדי אין התאוששות. העליה מתחילה ישר בזוית ושום סיום שלה לא נראה באופק.
המדריך שלקחנו הוא מהבעלים של סוכנות אקילפו - ליאונרדו. בחור מנוסה, דובר אנגלית ומאוד משעשע.
הוא מסביר לנו שעלינו ללכת פסע אחרי פסע. כמעט הליכת ״ טיפ-טופ ״. עלינו ללכת במהירות איטית מאוד , אבל קבועה. עלינו להימנע ממצב בו אנו הולכים כמה צעדים וצריכים לעצור לנשום. בדומה לשחיקה של רכב שבו אתה מאץ למאה ובולם מאץ ובולם ככה עלינו להימנע משחיקה כזאת. מסתבר שהעצה שלו שווה זהב. בדומה ״ לארנבות ״ ( מכתיבי הקצב ) במרתון הוא מכתיב לנו קצב איטי ביותר. איטי מאוד אבל קבוע. קשה לכפות על עצמך קצב איטי ויציב ולכן טוב שהוא איתנו.
אורלי נהנת מאוד מהרכש החדש שצירפנו. סוף סוף יש לה שותף נחמד לטיול. סוף סוף היא יכולה להוציא החוצה את כל המילים שנאלצה לאגור מול שתקן כמוני. אחרי כמה מאות מטרים של עליה השתיקה מגיעה גם אליה. כמה מאות מטרים נוספים ודווקא היא שהיה נראה שהתמודדה יותר טוב ממני עם הגובה מראה סימני חולשה. אנחנו פותחים את התיק שלה כדי להיפטר ממשקל. החשודים העיקריים הם המיים והתפוחים. אנחנו מחלקים את המיים בינינו ומבצעים חיסול ממוקד לתפוחים. המדריך מציע לקחת ממנה את התיק, אך זה לא מרגיש נעים להפוך אותו לסבל ואני לוקח ממנה את התיק. התיק שלה לא שוקל הרבה שכן הרוב כבר אצלי ולכן אין בזה תוספת משמעותית, אבל כדאי כן ללמוד מכאן משהו - שני התיקים שלנו הם תיקיים סטודנטליים פשוטים ככה שמאוד לא נוח לשים על הגב שני תיקים כאלה, לכן כדאי לשקול לקחת תיק אחד שהוא טיפה יותר גדול למקרה ומחליטים לקפל תיק אחד, ככה שיהיה יותר נוח בכתפיים.
אני מצטער על כל טיפת חמצן ששפכתי לבטלה. על כל בלון שניפחתי. על כל גרעפס שעשיתי. כל החמצן הזה יכל להיות מאוד שימושי היום.
ריצרד בך כתב - ״ השחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות ״ . כנראה שבך לא ידע ששחפים או ציפורים בכלל לא מגיעים לגבהים האלה. ככל שהגבהנו ככה הראות שלנו התערפלה והצטמצמה לצעד הבא. הראש כבר מסתובב ואין ברירה אלא לעבור לשיטות של מקומיים - לעיסת עלי קוקה.
נראה שזה די משפיע - על איך שאנחנו נראים. אנחנו נראים כמו פרות לא מקומיות, אבל את הראש זה לא סידר.
כעבור הרבה זמן אנחנו מעיפים מבט למטה. עברנו הרבה , אבל שום סוף לא נראה לעליה הזאת.
חמש שעות מתחילת העליה אנחנו מגיעים לקו הרכס שם אפשר להצטלם על הרקע של מה שעברנו.
אבל יותר חשוב באופק נראה כבר הrefuge. מתחבא לו מאחורי ערימת סלעים במרכז.
למרות שאנחנו קצרים בחמצן אנחנו מרשים לעצמנו לשחרר אנחת רווחה והולכים את הקילומטר האחרון. שם סוף סוף אנחנו פוגשים את הrefuge.
מדובר בבית לכל דבר (בית אקולוגי), שמתוחזק על ידי ארגון מתנדבים נוצריים (מתחזקים מספר בתים כאלה בעולם ). אין דרך גישה לבית, ככה שהובלת מזון ולוגיסטיקה נעשית על ידי חמורים.
אנחנו מגיעים למקום ומיד עט עלינו בחור איטלקי חסון ששואל מה נרצה לאכול (ספגטי או חביתה או גם וגם) ומיד טורח על כך. הוא מגיש לנו, עורך לנו ומפנה לנו ממש מכל הלב. מקבלים גם תה קוקה מחמם.
אנחנו עולים לקומה השניה לנוח מעט. בקומה השניה צמודות קרוב לשלושים מיטות קומותיים. כולן ריקות כשאנחנו נכנסים. שמחים שנוכל לישון בשקט.
החדר קפוא. אנחנו מתחילים משתי שמיכות (בנוסף לכל שכבות הביגוד שיש לנו) ותוך כמה דקות מגיעים לחמש שמיכות, כפפות, כובעים וגרביים. הקור חודר עצמות וציוד הקור שלנו לא משהו. כאבי הראש וסימני הגובה מתעצמים ורק נשאר לחכות לבוקר שיגיע. במהלך הערב החדר מתמלא בתיירים וילדים בטיול שנתי עד שכל המיטות בתפוסה מלאה. כולנו ישנים בצוותא משמונה בערב..
כמאמר דלת השרותים בצבא - ״ עדיין לא נולד המניאק שיעצור את הזמן ״ , אז הזמן לא נעצר והבוקר סוף סוף הגיע.
מבט לבחוץ מגלה כי בלילה חגג שלג במקום. נקווה שהנעליים לא ירטבו.
ההליכה היום מלווה בפחות טיפוס , אך אמורה להיות בשביל לא מסומן. לאחר הליכה קצרה אנחנו פוגשים לגונה נחמדה מסתתרת.
לא, זאת לא לגונה 69. הלגונה הזאת רק מסמנת את העליה הגדולה להמשך הרכס. ליאונרדו מעודד שעוד עליה רבה לפנינו.
העליה ארוכה וחדה, אבל נראה ששהות של לילה במקום גבוה שינו את כללי המשחק ומכאן ההרגשה הרבה יותר טובה. השלג שיורד לא מצליח לקלקל את ההרגשה ואולי אפילו מוסיף לה.
כמה שעות ומגיעים לסוף קו הרכס. מכאן אפשר להביט ללגונות בואדי ממול ומכאן גולשים ללגונה.
ירידה של חצי שעה והנה אנחנו סוף סוף בלגונה 69. המקום מכיל אנשים שהגיעו כמונו ממקומות קרובים . אין עדיין זכר למטיילים שעושים את המסלול המלא.
שעה הפסקה במקום ואנחנו מתחילים את הדרך למטה במסלול בו עולים אל הלגונה. כעבור רבע שעה אנחנו מגלים את המטיילים הראשונים ומעודדים אותם כי הדרך קצרה . אנו ממשיכים הלאה והלאה ורואים מטיילים שנמצאים הרבה מאחורה שם אנחנו מעדיפים שתיקה.
אנחנו מבצעים את הדרך הנגדית וקשה שלא לרחם על העולים אותה עכשיו.עליה לגמרי בלתי נגמרת וקשה.
הדרך מדהימה ומשקיפה על מפלים ועל הואדי למטה.
לבסוף אנחנו מגיעים לואדי למטה. מכאן ידרשו לנו שלושה קמ לרכבים.
עכשיו נשאר להצטרף לאחד הרכבים ( במידה ויהיה מקום ) להגיע לווארז למקלחת וארוחה זריזה ומשם היישר לאוטובוס לילה ללימה ומיד על הבוקר טיסה לאיקיטוס.
איקיטוס הנה אנחנו באים.
אלבום מלא.
